פסק-דין בתיק ת"א 2176-08

1.         התובעת מס' 1, ילידת 24/1/90, נפגעה בתאונת דרכים מיום 17/6/00, בהיותה בת  10 שנים ו-5 חודשים. כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת בראשה ובגפיה והוחשה לבית החולים "הדסה" בירושלים, שם אושפזה למשך 13 ימים. לאחר שחרורה מבית החולים הייתה נתונה במעקב אורטופדי ונוירוכירורגי.

            הנכות הרפואית

2.         התביעה הוגשה במקורה לבית-משפט השלום בירושלים, אשר מינה שלושה מומחים: נוירולוג הילדים, פרופ' יהודה שפירא, אשר נתן בעניינה של התובעת שתי חוות דעת; הפסיכיאטר ד"ר סלומון יברובסקי; מומחית לרפואה פיזיקלית ושיקום, ד"ר ז'אנה לנדה.

3.         הפסיכיאטר, ד"ר יברובסקי, לא מצא בבדיקתו עדות להפרעה נפשית וקבע כי לתובעת נכות פסיכיאטרית של 0%, לפי סעיף 34(א) של תקנות הביטוח הלאומי.

4.         הנוירולוג פרופ' שפירא בדק את התובעת ביום 24/2/04, כשהייתה בת 14 שנים, תלמידה בכיתה ח'. המומחה ציין בחוות הדעת, כי התובעת סבלה מחבלת ראש והייתה בחוסר הכרה במשך כשבוע ימים. ב-CT מוח נמצאה קונטוזיה מוחית קטנה באזור רקתי ימני, וכן דמם תת עכבישי באזור רקתי ובאזור הטנטוריום. לאחר שהתעוררה נמצאה חולשה ברגל שמאל, אשר חלפה בהדרגה. התובעת נותרה עם הפרעה קלה בשיווי משקל וכן סובלת מקשיים בלמידה כתוצאה מהקונטוזיה המוחית. התובעת סובלת מלקות ראייה שהייתה קיימת עוד לפני התאונה, והיא מרכיבה משקפיים עבות, אולם ההפרעה בשיווי המשקל וקשיי הלמידה הופיעו כתוצאה מהחבלה המוחית בעת התאונה. על יסוד ממצאים אלו קבע פרופ' שפירא, כי התובעת סובלת מנכות של 10% בגין הפרעה קלה בשיווי משקל, לפי סעיף 29(8) מותאם של תקנות הביטוח הלאומי, וכן מנכות של 10% בגין קשיי למידה, לפי סעיף 34ב לתקנות הביטוח הלאומי. נכותה הנוירולוגית המשוקללת של התובעת הועמדה, אפוא, על 19%.

5.         פרופ' שפירא בחן את עניינה של התובעת פעם נוספת ביום 19/6/06, זאת לאחר שהוצגו לפניו דוחות מעודכנים אודות ביקורים של התובעת בבית החולים אלי"ן, וכן הערכה פסיכולוגית מיום 18/1/06 שנערכה לבקשתו של המומחה על ידי ד"ר שפיק מסאלחה. בהתבסס על המסמכים האמורים לעיל, קבע פרופ' שפירא, כי הנכות של 10% בגין קשיי למידה, נותרה על כנה; בה בעת, בגין הפרעה קלה בשיווי משקל ובתפקודים הידניים, ראה פרופ' שפירא להגדיל את הנכות ולהעמידה על 30% (ימין) ו-20% (שמאל), וזאת לפי סעיף 29(8)1 של תקנות הביטוח הלאומי. נכותה הנוירולוגית המשוקללת של התובעת הועמדה, אפוא, על  50%.

6.         ב"כ הנתבעת חלק על מסקנותיו של פרופ' שפירא וביקש כי התובעת תיבדק על ידו פעם נוספת. לטענתו, למן בדיקתה של התובעת על ידי המומחה בשנת 2004 חל במצבה שיפור משמעותי והנכות שנקבעה בשעתו אינה אקטואלית, מה עוד שמלכתחילה הייתה מופרזת. לאישוש הטענה הפנה ב"כ הנתבעת לדוחות בית החולים אלי"ן (נ/1), המתעדים בדיקות שעברה התובעת אחרי מתן חוות הדעת השנייה על ידי פרופ' שפירא, כדלהלן: בדיקה מיום 13/2/07 שבה ציין רופא שיקום כי לתובעת "הליכה חופשית ומובנית, מבצעת תנועות קואורדינטיביות...", ואילו מרפאה בעיסוק ציינה כי "תפקודי ידיים טובים, כתיבה עם יד ימין - אחיזה טובה, אולי מעט חלשה"; בדיקה מיום 15/8/06 שגם בה ציין רופא שיקום כי "הליכה חופשית ומובנית", ואילו המרפאה בעיסוק ציינה  "תפקודי ידיים טובים"; בדיקה מיום 24/1/06 שהצביעה על שיפור.

7.         שקלתי את בקשתו של ב"כ הנתבעת בכובד ראש והגעתי למסקנה כי מן הדין לדחותה. שלושה טעמים חברו והביאוני למסקנה זו ולהלן אמנה אותם אחד לאחד:

א.         המומחית השיקומית מטעם בית המשפט, ד"ר לנדה, בדקה את התובעת ביום 27/5/07, היינו, אחרי הבדיקות הנ"ל שבוצעו בבית החולים אלי"ן. והנה בדומה לפרופ' שפירא מצאה גם ד"ר לנדה כי הליכתה של התובעת איטית ומבוצעת על בסיס יחסית רחב, הגב קיפוטי, בהליכה קיימת צניחה של האגן מימין, STANCE ברגל ימין ארוך יותר ונשיאת משקל על רגל שמאל פחותה. כמו כן נמצא שהתובעת מתקשה לעמוד על רגל אחת, בפרט על רגל שמאל, והיא מתקשה לקפוץ ולרוץ. התובעת אף התקשתה בחיקוי מנחים סטאטיים בכפות הידיים ובאצבעות ונצפה קושי וסרבול בפעולות מוטוריות עדינות וברצף תנועתי בידיים. ועוד נמצאו אצלה ליקויים בתפקודים הניהוליים ובתפקודי הקשב. ד"ר לנדה דבקה בממצאים אלו גם בחקירתה הנגדית (עמ' 14), ואיני רואה סיבה שלא לאמץ את דבריה. פרופ' שפירא מצידו הסביר בעדותו, כי ממצאי בדיקתה של ד"ר לנדה דומים לממצאי בדיקתו שלו משנת 2004 ומצדיקים את הנכות שקבע לתובעת בחוות דעתו השנייה (פרו' עמ' 51). פרופ' שפירא הוסיף והבהיר, כי "במקרה הזה, העובדה שיש חוות דעת 3 שנים לאחר האירוע, שמראה סה"כ ליקויים באותו סדר גודל שאני מצאתי, באותם תחומים שאני מצאתי, זה אומר שהגרף של הנכות לא השתנה משמעותית במשך 3 שנים, ולכן סביר להניח שזה הגרף שיימשך הלאה" (עמ' 53). במאמר מוסגר אעיר, כי פרופ' שפירא הוסיף והבהיר כי לקויותיה של התובעת שבגינן הוענקה הנכות אינם קשורים לקוצר ראייתה (עמ' 52). הסברים אלו מקובלים עלי במלואם.

ב.         זאת ועוד אחרת: עיון מעמיק בדוחות בית החולים אלי"ן שב"כ הנתבעת מבקש להסתמך עליהם (נ/1) מלמד, כי גם במועד עריכתם למעשה סבלה התובעת ממגבלות משמעותיות בתפקוד. כך, בדו"ח הבדיקה מיום 15/8/06 ציינה הפיזיוטרפיסטית כי התובעת "מסוגלת ללכת על קו ישר תוך תיקוני שווי משקל נדרשים...זקוקה לתמיכת רהיט בקימה מעמידת ברך רגל על רגל שמאל. מתלוננת על כאבי ברכיים בעמידה מתמשכת או לאחר הליכה מאומצת; בדו"ח הבדיקה מיום 13/2/07 צוין כי אחיזת יד ימין "אולי מעט חלשה"; בדו"ח מיום 24/1/06 ציינה הפיזיוטרפיסטית כי מתהלכת "בצליעה קלה על רגל שמאל...קיים עדיין קושי בהליכה על קו ישר, הגעה לעמידת ברך רגל על שמאל וכריעה". ממצאים אלו עולים בקנה אחד עם ממצאי בדיקותיהם של פרופ' שפירא וד"ר לנדה. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אף אם הייתה סתירה בין השניים, הרי עדיין היה מקום להעדיף את ממצאי בדיקותיהם של מומחי בית המשפט, אשר נעשו לצורך הערכת נכותה של התובעת ובתור שכאלו היו ממוקדות מטרה ובוצעו בצורה מפורטת יותר (וזאת כפי שהסביר גם פרופ' שפירא בעדותו, בעמ' 52).

ג.          לכל האמור לעיל ראוי להוסיף, כי תביעתה של התובעת, אשר הוגשה לבית המשפט השלום לפני כ-9 שנים, הועברה לבית משפט זה בשנת 2008. לאחר מכן התקיימו מספר קדמי משפט. בישיבת קדם משפט מסכם מיום 18/10/09 נקבע התיק להוכחות ולסיכומים לתאריכים 5/5/10 ו- 16/5/10. לו חפצה הנתבעת לבקש מבית המשפט להורות לפרופ' שפירא לבדוק את התובעת פעם נוספת, נוכח בדיקות שבוצעו בבית החולים אלי"ן בשנים 2006 - 2007, הרי ניתן וראוי היה לעשות כן במהלך קדמי המשפט וקודם לקביעתו של התיק להוכחות. מסיבות השמורות עימה בחרה הנתבעת לכבוש את בקשתה והעלתה אותה לראשונה רק בישיבת הסיכומים. משמעות קבלת בקשתה של הנתבעת בשלב כה מאוחר היא פתיחתו של המשפט מחדש, על כל המשתמע מכך, לרבות הצורך להועיד ישיבות הוכחות וסיכומים נוספות על חשבון כלל ציבור המתדיינים הממתין לבירור דינו. לכך אין הצדקה.

לאור כוחם המצטבר של שיקולים אלו, אין מקום להורות כיום על בדיקה נוספת של התובעת. 

8.         לא מצאתי ממש בהשגותיו של ב"כ הנתבעת המכוונות לגוף חוות דעתו של פרופ' שפירא. בתשובותיו מיום 3/5/07 לשאלות הבהרה הבהיר המומחה, כי נכויותיה של התובעת בגין הפגימות בארבעת גפיה מצטברות זו לזו, שכן מדובר בהפרעה דו צדדית בקואורדינציה ובשיווי משקל, המערבת הן את הגפיים העליונות והן את הגפיים התחתונות. בעוד שההפרעה בשיווי המשקל מתבטאת בעיקר בהפרעה בהליכה ("הליכה מגושמת", "הליכה על בסיס רחב"), ומערבת את שתי הגפיים התחתונות, הרי ההפרעה בקואורדינציה מתייחסת בעיקר לשתי הגפיים העליונות ("מתקשה בפעילויות המצריכות תנועות גדולות וגיוס של כוח לאורך זמן"). המומחה חזר על הסברים אלו גם בחקירתו בבית המשפט תוך שהבהיר, כי "כשמצב הוא בשני הצדדים - המצב הוא יותר קשה, מאחר כי אם מדובר בצד אחד - אפשר לאמן את הצד הבריא לביצוע פעולות מיומנות שהצד השני שנפגע לא יכול לבצע. במקרה שלנו, יש לתובעת בעיות שווי משקל הן ברגל ימין והן ברגל שמאל וכן בעיות בשתי הידיים" (עמ' 50). משכך הם פני הדברים אף אני סבור, כי יש לקבוע נכות בגין כל אחד מצידי הגוף (30% ימין ו- 20% שמאל), וזאת הן על פי הגיונם של דברים והן על פי לשונן של התקנות.

9.         סיכומם של דברים הוא, כי בגין הפרעה קלה בשיווי משקל המתמקדת בגפיים התחתונות ובגין הפרעה קלה בתפקודים הידניים, דו- צדדית, נותרה התובעת עם נכות של 30% (ימין) ו-20% (שמאל), וזאת לפי סעיף 29(8)1 של תקנות הביטוח הלאומי. כמו כן סובלת התובעת מנכות של 10% בגין קשיי למידה, לפי סעיף 34ב לתקנות הביטוח הלאומי. נכותה הנוירולוגית המשוקללת של התובעת מסתכמת, אפוא, ב- 50%.

השלכותיה התפקודיות של הנכות ושיעור הגריעה מכושר השתכרותה

10.        בהיות התובעת קטינה בעת התאונה ותושבת ישראל המתגוררת בירושלים עומדות לזכותה מספר חזקות: האחת, כי אלמלא התאונה היה שיעור השתכרותה השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פסקאות 46-50; ע"א 8414/07 קסואני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ; ע"א 1754/04 עווידה נ' מגדל); השנייה, כי שיעור הפסדה עקב מומה חופף את שיעור הנכות הרפואית (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהד' חמישית, עמ' 474-476); השלישית, כי תוחלת שנות עבודתה הנה 49 שנים, החל מגיל 18 שנים (נוכח אי גיוסה לצבא) ועד לגיל 67. בא כוח הנתבעת טוען כי יש לסטות מחזקות אלו. נפנה ונבחן את טענותיו.

11.       אשר לבסיס השכר:  אקדים מסקנה לדיון ואומר כי בענייננו קיימים שני נתונים חשובים המצדיקים לסטות מהשכר הממוצע במשק:

הנתון הראשון הוא לקוי הראיה של התובעת, אשר קדם לתאונה. אמנם לאחר הניתוחים שעברה התובעת בתחילת שנות האלפיים השתפר מצבה ואפשר תפקוד מלא, אך היא עדיין נותרה תלויה במשקפיים ונבצר ממנה לנהוג (ראו: ת/1) ולפיכך נראה כי מדובר במגבלה אשר עשויה הייתה  להשפיע במשהו על כושר השתכרותה.

הנתון השני הוא העובדה שביני לביני מלאו לתובעת  כ- 20.5 שנים, כאשר למן סיום בית הספר התיכון בגיל 18 היא ספונה בביתה ואינה עושה דבר (עמ' 31). למרות שד"ר לנדה ציינה בחוות דעתה מיוני 2007 כי התובעת תהיה זקוקה לשיקום מקצועי, אשר ניתן לקבלו ללא תמורה במוסד לביטוח לאומי (ד"ר לנדה, עמ' 18), לא פנתה התובעת לשיקום וביכרה להישאר כאמור בביתה ללא עבודה. התנהלות זו אינה הולמת כלל ועיקר את מצבה הרפואי של התובעת ואין לה כיסוי בחוות דעתם של המומחים הרפואיים. 10% הנכות שנקבעו לתובעת בגין קשיי קשב וריכוז אמנם מגבילים אותה, אך אינם יכולים להצדיק ישיבה בבית באפס מעשה במשך כשנתיים ומחצה שחלפו למן סיום תקופת הקטינות, וכך הם פני הדברים גם באשר ליתרת אחוזי הנכות של התובעת שעניינם בהפרעה בשווי המשקל ובקואורדינציה. במאמר מוסגר אעיר כי התובעת הוסיפה והעידה שהיא נזקקת לעזרה צמודה ברחצה, בלבוש ובאכילה, וגם לדברים אלו אין כל אחיזה בחוות הדעת הרפואיות. אדרבא, ד"ר לנדה העידה כי התובעת מסוגלת לבצע פעולות אלו בעצמה. המסקנה המתחייבת היא, כי ביסוד התנהלותה הפסיבית של התובעת וחוסר המעש שלה עומדים לא רק התאונה ותוצאותיה, אלא גם גורמים נוספים שאינם קשורים לתאונה: אם כושר התמדה ומוטיבציה הלוקים בחסר ממילא, אם השתלבות בהוויה המשפחתית שבה הנשים הבוגרות אינן עובדות (כפי שעולה מעמ' 26 לפרו').